ALLOCHTOON  live love peep show Sculpture and their natural habitat      contact    יומן   עברית                                                                     gallery      ENGLISH                     מי צריך חיים כשיש פצע- לחטט בפצע, לטייל מסביב לפצע, ללטף את הפצע , להשתמש בפצע, לגדל את הפצע, לפגוש פצעים של אחרים, להשוות פצעים, לרוות עונג מהפצע, לעשן עם הפצע, לשתות עם הפצע, להחליף בדיחות עם הפצע, תגיד פצע, פצע, פצע, תרגיש איך הוא הופך לישות בפני עצמה, שם פרטי ושם משפחה, אתה כבר לא בודד.                             אני יכולה לסגור את עצמי במוסדות גמילה אבל כנראה שאין בי את היכולת להכחיד את הגעגוע הקמאי לגבר שיגרום לי להכחיל זה כמו הנטייה לפרום לאנשים את שרוכי הנעליים, רק בכדי להתכופף ולקשור אותם לאט .                                       חשבתי אתמול בערב יש לי את הקטע הזה של חיטוט בעור, מכיר? זה נורא לעור הפנים אבל יש משהו בתחושה הזו  ב"בפנים" הקטן הזה שיוצא החוצה. וברגע שבו העור לא יוצר הפרדה אמיתית והייתי רק בקשר אחד שבו הרשיתי שיראו אותי מחטטת באובססיה הזו והיא היתה לפעמים מגיעה ושולפת אותי משם לאמבטיה מחזיקה לי את הידיים שאפסיק לחטט בבפנים הקטן שלי ולהוציא אותו החוצה בכל מקרה  אתמול בערב, חשבתי שלא היה אכפת לי , אם היית עומד לידי ורואה אותי מחטטת ככה בעליבות הזו באובססיה הזו מחפשת עוד נקודה שאפשר לקרוע ולהוציא יוצרת עוד חור זהו.                                האם הפצע הוא מלכודת? פצעים עושים מול ריקנות ,מול חור לבן, כמו שעושים ילדים, חורים בתוך חורים , חורים כנגד חור, בלי לדעת למה, כדי לדעת למה, שיעמום, חוסר משמעות.  פצעים  תובעים שירגישו בהם. לא מוכנים לפחות, זה מה ששלא רצית, זה מה שרצית יותר מכל,  בתחילה זה גרוי על העור ואז גרוי מתחת לעור, ואז אתה נושא אותו במין רחם עטוף במוגלה , לא בטוח אם אתה שונא,  או אוהב,  ולא עובר היום ואתה מגלה שיש לך מערכת יחסים אינטימית איתו, שאתה מדבר איתו בקול רך כפי שלא דיברת אף פעם עם עצמך,שהוא שפה, שהוא השפה, שהוא עושה את העבודה ,שהוא הופך אותך לפצע, שאתה מרגיש סוף סוף, שהאויר נוגע בך, שהעור הנוקשה הוסר, שאתה חרד מהרגע שיצא לעולם ותיוותר ללא פצע , איום ריק, כאילו שזה אפשרי אתה אומר לו, אבל בפנים אתה רועד. ופתאום אתה מגלה שהאושר שלך תלוי בו - שאתה בעצם טפיל על הפצע שלך, שהוא נושא אותך על גבו ,שהוא זה שמקנה לקיום שלך משמעות , שמצבי הרוח שלו משפיעים עליך ,שבעצם כל מה שאתה עושה זה לשבת ולחכות לו בזמן שהוא לא נמצא.שכל הקיום שלך הפך להיות ציפיה, ואז אתה מבין שזה סיפור שסיפרת לעצמך,שהוא היה כאן לפניך שהוא זה שילד אותך, שהריקנות שהבאת איתך היתה הפצע שלו.                             אני אוהבת אותך. בבקשה התחתן איתי, עשה אותי אישה מוכה.                             בבקשה אל תהיה אדיוט, אל תנסה לתקן אותי, או להציל אותי,  לא זקוקה לא לפסיכולוג ולא למחזיר למוטב עיוור, המסרב לראות שהוא:  גם השיניים וגם הפלסטר- במקרה שלך כשאני משווה בן גודל השיניים לגודל הפלסטר,זה גורם לי לגחך ,או להסתכל עליך בהערכה -זה תלוי מצב רוח. מה שאני צריכה זה מישהו שיבין שהפצע שלו מתחבא בפצע שלי, שאנחנו שותפים לפשע, רעים  לפצע . מישהו להחליף איתו רימות, להשוות צבעי מוגלה,  לעשות איתו חתכים בעור, למלא איתו  אמבטיות דם, חבר מהזבל,  אני פשוט  לא רוצה להיות בודדה.                   .                             נראה לי  שזה מוסכם על שנינו שלרעב אתה מתמכר, לא לשובע. ואולי יותר מזה ,אתה מבין שום דבר כבר לא ישביע אותך כמו הרעב- שום דבר לא ירווה אותך יותר מלבד הצמא אני מרגיש לכוד, אבל איזו הקלה תחושת יעוד, משמעות. מערכת כללים, דת.                               הפצע זה המקום ממנו חודר האוויר,ממנו חודר האור, אז את ממשיכה לעשות חורים, אנחנו צריכים לנשום.                                           לך על הפצע שלך,לא על הרגליים, מה אתה נכה?,אם היה לי אבא אמיתי זה מה שהיה אומר,ואולי זה מה שהוא אמר ולא הבנתי גן עדן -עץ הדעת -  הביצה הטובענית  שהיתה הבית - כשעדיין הייתי חלק ולא הבנתי וכן הבנתי  שנולדתי כדי להיות מגורש-שזה התפקיד שלי במחזה, שהגלות טבועה בי כמו מספר ביהודי. תמיד רציתי לדבר את הדמויות שזוחלות על הפצעים שלהן, אבל מי העיז שם, מותר היה רק לגרסה הנקייה להכתב -חרב הלהט המתהפכת, אני זוכר את הפליאה/קנאה בנקיים , בצדיקים -באלה שהשאירו את הפצע שלהם בבית היתומים.    כיתה א', תלבושת אחידה משובצת, הנה אני מסגיר את עצמי, מדבר בחוץ, מדבר בפנים,  דומם כמו אבן, מה אבן? דומם כמו מה שמתחבא מתחת לאבן, עושה הכל כדי לא להסגיר את עצמי, (תגידי כבר "יהודי קטן") כי לא נתת לי רק את הפצע, אלא גם את הבושה, גם את המבט שלך שאמר לי ,לך תשים משהו עליך -כולם רואים לך את הגועל נפש. וזה הרי חלק מהותי בפצע- הבושה, לא פחות מהכאב, הבושה שבכאב, מתי שהוא לא ברור מה כואב יותר- הכאב המקורי או ההסתרה שלו, עלה התאנה, אבל את כל זה אתה יודע , לכן נתת לי דעת. הייתי מסתכל בילדים אחרים המשתמשים ברגליים שלהם כדי ללכת,  בידיים כדי לגעת ,להחזיק, בפה, באף, בעיניים-ומתעלמים לגמרי מהפצע. התעלמות שהיום בדיעבד אני חושב אולי הסגירה אותם, כמו עקבות שמציירות תבנית,כמו אהוב שמכחיש את אהבתו.  למה הם מתעלמים מהפצע? איך אפשר לא להרגיש את הפצע. איך אפשר להיות עיוור למימד החשוב ביותר בחיים, המורגש ביותר .קנאתי בקלות בה הילכו, בשלווה שלהם , אבל באותו זמן כבר כילד היה לי ברור שסרסו אותם. כמו באותם ספרי מדע בדיוני על עולמות חדשניים בהם משטרים אפלים מבטיחים קיום אנושי חסר כאב אבל גם חסר עומק, בהם לכאורה קל לחיות,  כמו בעולם חסר צל, מואר באור שווה ואחיד. הכל קל יותר אבל איזה מחיר.אוי אלוהים  מה עשית להם? לווינילים האלה? מה חתכת להם?                               שוב את מקלפת את הגלד מעל לפצע,לא מוכנה לוותר על האינטימיות.איזה מזל שיש לך כפתור כזה לחבר אותך לעצמך.                                           כי עבורי לגלות מישהו עלוב כמוך זה כמו עבור אישה נורמלית לגלות קופסא של 7 כלבלבים נטושים ומכמירי לב.                             הפצע הוא התקווה-לכן הוא לא יחלים, לכן אסור לו להחלים, אם אשכח ירושלים, תשכח ימיני.                               לכן אני מרגישה שאתה גזר דין ,גזירה, ומי משלים עם גזר הדין שלו?                                             צעצועי סקס חדשים -אור גנוז, מלכודות חושך, זיקוק סיוטים.קונדומים משומשים, זרע מתנוצץ על שערות ערווה.                                                           אני חושב שהפנטזיה שלי היתה תמיד או להכנס להריון,או לחטוף איידס. ככה אני מתהלך בעולם מחפש מישהו לפצוע ,ומישהו שיפצע אותי (עד מוות,אחרת מה הטעם, עד נקודת  האלחזור , עד ההריון-עד הלידה), אני צריך להיות הפצע שלך, ושתהיי פצע שלי, לגבי ריפוי אני לא יודע, יש פנטזיה על הצלה, על לרפא, אבל אז מי ישאר עם הפצע, אי אפשר להחזיר אותו לבית היתומים, אני לא מכיר את הדרך. מי יגדל אותו, אני לא יכול להשאיר אותו כאן, נטוש כמו כלב עזוב.                                                  תמיד היינו מעט מידי ויותר מידי, כל אחד עבור השני, כל אחד עבור עצמו.                                                                                                                                                                                                                                                                                                זו לא בדיחה, אלה הרגעים הטובים שלנו ,לא להאמין, מוציאים את השיניים שמים בכוס בצד-כדי שינוחו, כמו שני זקנים, יושבים על הספסל בשמש ומסתכלים,נותנים לכרישים לישון ,  שלווה ותחושת שייכות עמוקה, כמו שאמרת-  מקום יחד בבית אבות,  תמיד רצית להחליף לי את הקטטר.  בזמן שהפצעים שלנו משחקים על הדשא יחד.  שופכים טרפנטין זה על זה ,מדליקים, ואז מרגישים אשמה, בוכים קצת, מורחים דמעות על הכוויה,  ושוב מדליקים, נעים לראות אותם יחד, מסתדרים כל כך טוב, מישהו כתב שאהבה זה כשמשלימים זה לזו את המשפטים, לנו יש סכין יפנית .                               הכמיהה לכמיהה בואי נודה בזה, החוסר שלך מוצק יותר מהנוכחות, את תמיד חסרה לי, ואם לא-אני אגרום לך להיות. אני צריך להתגעגע אליך כל כך.                                                       קשה. כמו אבן. אבן נזרקת עצום עיניים ודמיין את עוצמת הפגיעה לא ריכוך, לא חיכוך ולא נעליים חובבת מגזרים שבונים סביבי גדרות, חומות, מלפפים חוטי תיל ודופקים את הראש. חזק דורכת רק על אנשים שמחים. כל עלובי הנפש מוזמנים לחדר הכביסה "אשמח להכיר ולהעביר חוויות מזכיר לי את רפאל , 47, גר בצפון,  כל יום שני הוא והלפטופ נוחתים אצלי ליד הבית לסייבר סקס אני בסלון עם כוס תה והוא עם הזין והמחשב בחוץ זה נראה לי קרוב מידי אבל ככה אני טובת לב                                 אני אוהב אותך אני רוצה שתגססי, חולה במחלה חסרת מרפא, כאבי תופת רק לי בכל העולם תהיה התרופה, תתמכרי אלי לא תהיה לך ברירה אני רוצה אותך בכסא גלגלים ,אסיע אותך לכל מקום,אחבר לך קטטר,אנקה לך את החרא, אני רוצה אותך בכשל מערכות -אנשים אותך,אחבר אותך למערכת הדם שלי-למערכת הראיה שלי, לעצבים הקטנים בקצות האצבעות, אני רוצה אותך במוות קליני -ארגיש עבורך-אחשוב במקומך, אתאבל עבורך , אמות עליך.                                  אין דבר כזה לצאת מהארון, תמיד יש  עוד ארון, את זה את לימדת אותי, לכן אני ממשיך לחפש בגוף שלך דלתות.                                        אני אוהב את הביטוי " פואטיקה של ההיעדר"  איך האין חשוב יותר מהיש, איך הקיום הוא הכחשה של המוות, איך  שנורמליות היא הכחשה של השגעון,איך האין והיש יוצרים זה את זה תומכים זה בזה. החיים אינם נמדדים במספר הפעמים שנשמת אלא במספר הפעמים שנעתקה נשימתך,החיים נמדדים בהתקפות לב, צריך להתקיף אותו בלי הפסקה,למות כדי לחיות.. בפיסול יש את המושג "חלל נגטיבי"-הוא טוב-חור שחור,הפנים של הכד,המה שיש -שבעצם כל מה שהוא נועד לעשות זה להצביע על המה שאין. אלפרד ביון עסק הרבה במושג הזה-בסוגים של " שאינו דבר" " החוק שדבר יכול להיות וגם לא להיות אינו מתאים, הבעיה נעשית פשוטה יותר על ידי חוק לפיו "דבר לעולם לא יכול להיות, אלא אם כן הוא קיים ולא קיים כאחד"(1965 עמ' 103) ההיעדר אנו הhעדר רגש,להפך זהו מקום רגשי מאוד, כואב מאוד. החיים שאין לך יכולים להיות מלאים יותר מהחיים שיש לך,הם טעונים בכל כך הרבה כמיהה. אני מרגיש חיים יותר שם, החיים האמיתיים שלי ,מה זה אמיתי?, המציאות לחוד והחיים לחוד כמו שאמרה לי פעם יעל, לפני שנלכדה בלימבו. "אדם יכול להזדהות עם אי קיום יותר מאשר עם קיום, להתנדנד באופן אימפולסיבי ביניהם או לחוות קונפליקט משתק, יתכן שהוא קיים  מספיק כדי להרגיש את האי קיום כדבר כואב באמת.                                                                       המשך                                                                                                                                                                  top