ALLOCHTOON

 live love peep show

Sculpture and their natural habitat 

 


 

contact    יומן           עברית                                                                        gallery      ENGLISH

 

 


 

 


 

 

 

 

 מי צריך חיים כשיש פצע-

לחטט בפצע, לטייל מסביב לפצע, ללטף את הפצע , להשתמש בפצע, לגדל את הפצע, לפגוש פצעים של אחרים, להשוות פצעים, לרוות

 עונג מהפצע, לעשן עם הפצע, לשתות עם הפצע, להחליף בדיחות עם הפצע, תגיד פצע, פצע, פצע, תרגיש איך הוא הופך לישות בפני

עצמה, שם פרטי ושם משפחה, אתה כבר לא בודד.

זה העניין לגבי פצע, , הוא תובע שירגישו בו, אני טובע,  יש עץ במדבר והוא נושא פירות.

זה כמו לגדל תינוק, את מוכרחה להאכיל אותו, את מוכרחה לגעת בו, את לא תתני לו לגווע, הוא חייב לגדול,

האושר שלך תלוי בו. 

 

אני יכולה לסגור את עצמי במוסדות גמילה

אבל כנראה שאין בי את היכולת להכחיד את הגעגוע הקמאי לגבר שיגרום לי להכחיל

זה כמו הנטייה לפרום לאנשים את שרוכי הנעליים, רק בכדי להתכופף ולקשור אותם לאט .

 

 

 

אני אוהבת אותך.

בבקשה התחתן איתי, עשה אותי אישה מוכה.

 

 נראה לי  שזה מוסכם על שנינו שלרעב אתה מתמכר, לא לשובע.

אני מרגיש לכוד, אבל איזו הקלה תחושת יעוד, משמעות.

 

הפצע זה המקום ממנו חודר האוויר, אז את ממשיכה לעשות חורים, את צריכה לנשום.

  פיסול ישראלי

 

בבקשה אל תהיה אדיוט, אל תנסה לתקן אותי, או להציל אותי, אני לא זקוקה לרופא, אלא למשהו עם פצע כמו שלי,

 כדי לא להיות בודדה. בטח לא רופא מטומטם שמנסה להרוס את האישה שנותנת לו לדחוף מה שהוא רוצה לפצע שלה.

 

 

 

 כי עבורי לגלות מישהו עלוב כמוך זה כמו עבור אישה נורמלית לגלות קופסא של 7 כלבלבים נטושים ו

 

מכמירי לב.

 

 

לכן אני מרגישה שאתה גזר דין ,גזירה, ומי משלים עם גזר הדין שלו?

 

 

 

 

 

 

אלה הרגעים הטובים שלנו ,כמו שני זקנים, אנחנו יושבים על הספסל בשמש ומסתכלים, שלווה ותחושת שייכות עמוקה, כמו שאמרת-

 מקום יחד בבית אבות,  תמיד רצית להחליף לי את הקטטר.

 בזמן שהפצעים שלנו משחקים על הדשא יחד. 

שופכים טרפנטין זה על זה ,מדליקים, ואז מרגישים אשמה, בוכים קצת,

מורחים דמעות על הכוויה,  ושוב מדליקים, נעים לראות אותם יחד, מסתדרים כל כך טוב,

מישהו כתב שאהבה זה כשמשלימים זה לזו את המשפטים

 

 

 

 

 

בואי נודה בזה, החוסר שלך מוצק יותר מהנוכחות,

את תמיד חסרה לי, ואם לא-אני אגרום לך להיות.

אני צריך להתגעגע אליך כל כך.

 

קשה. כמו אבן. אבן נזרקת

עצום עיניים ודמיין את עוצמת הפגיעה

לא ריכוך, לא חיכוך ולא נעליים

חובבת מגזרים שבונים סביבי גדרות, חומות, מלפפים חוטי תיל ודופקים את הראש. חזק

דורכת רק על אנשים שמחים.

כל עלובי הנפש מוזמנים לחדר הכביסה

"אשמח להכיר ולהעביר חוויות מזכיר לי את רפאל , 47, גר בצפון,

 כל יום שני הוא והלפטופ נוחתים אצלי ליד הבית לסייבר סקס

אני בסלון עם כוס תה והוא עם הזין והמחשב בחוץ

זה נראה לי קרוב מידי אבל ככה אני טובת לב

 

 

 

 

 

 

גם כשאני משתין עליך, זה עדיין לא הופך אותך מושתנת,

נצטרך להתאמץ הרבה יותר כדי שזה יקרה. 

 

 

אני אוהב אותך

אני רוצה שתגססי, חולה במחלה חסרת מרפא, כאבי תופת

רק לי בכל העולם תהיה התרופה, תתמכרי אלי לא תהיה לך ברירה

"למות לאט חיים שלמים, לא רוצה חיים אחרי המוות"

תודיעי לי.

 

 

אתך אני מרגיש שלווה מוזרה, הכנסת אותי להריון, סוף סוף יש לי משקל וכאב שמקנים לי יציבות,

הגעתי לסוף הדרך, לתהום, הגעתי הביתה. 

 
 

 

 

המסר על פי נרנייה הוא שתמיד יש עוד ארון לצאת ממנו, תמיד יש עוד גלד לקלף, מה זה אומר לגבנו, מה אנחנו מסתירים עוד, לפעמים אני חושש או מקווה שזו אהבה פשוטה , פשוט נדמה לי  שניסינו כבר את כל התנוחות האחרות.

 
 
 
 
 

מחפשת ילדת שעשוע קטנה עבור האדון שלי

אז אם את קטנטונת ומחפשת אבא יכול להיות שחיפושייך עומדים להסתיים

גם אם את ונילית ומחפשת התנסות או התלמדות פרטייך ילקחו בחשבון.

לגבי אבא-לא אכביר מילים-הוא מדהים.

הוא מטפל בילדות שלו ביד חזקה, אבל יודע גם ללטף כשצריך,

גם מהילדה הכי תמימה וטובה הוא יוציא את הזונה שבה

אותי הוא לימד ה-כ-ו-ל, ואני אסירת תודה שהוא נותן לי לנשום מעט מעולמו, ומאפשר לי למצוא עבורו ילדה נוספת.

פניות נרגשות יתקבלו בפרטי, אבל רק בתנאי שאת אכן קטנה שמחפשת אבא ולא אישה מעוותת שמחפשת אדון בגילה.

 
 
 
 

 

 

 

אני מעדיף את האבסורד שבלאהוב אותך

על האבסורד שבלא לאהוב אותך

 

 


 

 

 הגיע הזמן להגיד, מגעיל, אבל זה אני,  זונה- אבל זה אני

בלתי ראוי למאכל אדם, חזיר טמא, תעצמי את העניים, הסיטי את המבט, נסי להקיא בלי ללכלך את עצמך,

את מאפשרת לי ללכת אל תמצית מה שדחוי, מה שמעבר לגדר.

מה שאסור להסתכל בו, מה שמוחצים בעקב הנעל, מה שמנערים את הנעל ממנו אחרי שדורכים  ברעדה.

מה שעולה מן הביוב, מה  שיורד אל הביוב, ולהגיד זה אני.

מכאן אני מתחיל, על זה אני לא מוותר.

אני לא מוכן לחיות חיים שאין בהם את גועל הנפש,אני לא רוצה לתקן את זה או להבריא מזה.

או להכניס את זה לחדר שאותו אני פותח בלילה אחרי שכולם נרדמו.

ואני לא חושב שזה קשור רק לסקס, ואפילו לא לסדומזוכיזם,

זו הדרך שלי לחזור להיות אדם שלם

 ("אתה כזה יהודי" את תגידי בבחילה)

וכן- אני נהנה להשתשמש בך, להתייחס אליך כמו זבל , לקרוע לך את הצורה

לגרור אותך על הרצפה בשיער, לדדחוף לך דברים ואת הזין שלי לפי הטבעת,

לגרום לך למצוץ אותו

לזעזע לך את הראש מצד לצד בסטירות זעזוע מוח

להרים אותך, להוליך אותך ברצועה על צוואר כמו בובה על חוט

("אתה כזה יהודי" תגידי לי שוב, ,"הר אדון שלי" ותצדיעי  במועל יד)

אני אוהב אותך כפי שלא אהבתי אדם מימי

ואני עוד נשוי, מבוגר ויש לי ילדים למרבה הזוועה( מה יגידו הבנות שלך אם יראו אותך עכשיו?)

שני דברים רציתי לספר לך

אחד על אותו יום שבו לא יכולתי לסבול את עצמי, ושאלתי אותך מה את חושבת עלי-

וענית -"בן אדם,

ובאותו רגע זה היה מה שהייתי צריך-משהו שהחזיר אותי לעצמי, משהו מרפא,

לא שטן , לא סופר מן, לא מפלצת, לא אל-סתם אנושי

והדבר השני

אותם לילות שבהם אנחנו לא מזדיינים כמו כלבים בכלוב במלחמת חיים ומוות

שבהם -אני שוכב לידך ונאחז בך חזק כל כך -עד שאני משאיר עלייך סימנים.

 

 

 

 

 

 

 
 

"אני חושבת לעצמי,
רק שלא תגדלי להיות כמוני. אוי ואבוי אם תגדלי להיות אני. את כל כך דומה לי, עם עיני השקד החומות, השפתיים המשורטטות, הלחיים התפוחות והאף הכפתורי. זה איום ונורא, רק אל תהי כמוני. מה שאני עושה- תעשי ההיפך, אל תלמדי ממני כלום. פשוט לא. אל תביטי. אל תעריכי. אולי גם כדאי שלא תאהבי בי דבר, שחס ושלום לא תנסי לחקות איזו תנועה, שלא נתגלגל לכדי כך שיהיה לך את אותו המבט.

אל תסתכלי לי בעינים, אל תחייכי אלי חיוכים קטנים. תביטי שמאלה, ימינה, למעלה או למטה... אל תביטי בי. אל תגדלי בדמותי. אל תנסי, את תצליחי- וזה יהיה מחליא. אל תחלמי כמוני, אל תשקעי כמוני. שלא תזכירי אותי ולו במעט, שלא תחשבי כמוני ולא תאמיני כמוני ובטח שלא תיכנעי כמוני. שלא תתעצלי כמוני ולא תפחדי כמוני, שלא תירתעי כמוני ולא תוקסמי כמוני. אוי לך אם תאהבי כמוני, חלילה אם תשנאי כמוני. אל תעשי זאת, אל תהי כמוני. 
בחייך תתקלי באין סוף אנשים, תוכלי לבחור להיות כמו מי שרק תרצי- לא אכפת לי, אני לא אתערב. רק לא אני. רק לא זה. לא כמוני.

 
 "אדם במונטי קרלו נכנס לקזינו , זוכה במיליון, חוזר הביתה, מתאבד" (צ'כוב -הסיפור הקצר ביותר)
 
 
 

 

 

המחשבה הבלתי מאזוכיסטית בעליל הגורסת שאני צומחת דווקא מהכאב שלך חולפת לי בראש מדי פעם.

 אני רוכבת על הסערה שמתחוללת מתוכך החוצה כשהוא נעשה בלתי נסבל. אנחנו לא באמת מכאן,

 אבל לאן כבר יכלנו ללכת? הייתי רוצה לכתוב עליך בהערצה אבל תמיד תישאר הכי דפוק שיש. קסם.

 אין לזה בית, אין לנו מקום, אז אני כאן, מספרת על עולם שהשאלתי ממך בעזרת מילים שהשלכת עלי ועכשיו אני משוויצה-

תראו מה יש לי ומה אני עושה עם זה. מה אני עושה מאיתנו, מה הוא עשה ממני. אני לא חושבת שהם מבינים.

אתה מקצין לי את החיים, אתה זורע בי ספקות ואז מזריק לי ודאות לורידים.

אתה בהחלט נפלא אבל כל כך כל כך נורא ואת זה נתת רק לי, קטסטרופה קיומית

 
 

 

 israeli art

אם יש לעולם שני קצוות ,אז אני עכשיו בקצה ההוא, פעמים בשבוע ,כשאנחנו מצליחים בן החיים שלה לחיים שלי, אני עושה לה שחרור לסתות, והרפיה לשרירים הטבעתיים , היא מפנימה הכל. היא מוצצת לי וגורמת לי לחלום על אנשים נופלים.
חיים ומוות ביד הלשון, ואני לא בונה רק על הלשון, בזמן האחרון אני חושב על תסמונת שטוקהולם-יותר מידי זמן התעסקו בחטופים, מישהו שאל את עצמו מה קורה לחוטף, מנקודת חמלה אנושית אני שואל, כולנו שווים בפני החוק עד שהוכחה אשמתנו, חוץ מאלה שאצלם זה ההיפך וזה רוב מי שאני מכיר.
אני חולם על לחטוף אותך לקשור אותך במרתף, לעשות לך ילדים, בגוף ובנפש, לספר אותך פעם בחודש במזמרה, לרחוץ אותך פעמיים ביום ,להאכיל אותך , להשקות אותך, לקשור אותך בשרשרת ברזל לעמוד באדמה, באזיק ברזל הדוק מידי-לנמק, נדאג אחר כך, או שלא. לזיין אותך, לזיין אותך, לזיין אותך, לזיין אותך בתנוחות בלתי אפשריות ואפשריות (אין לי שום דבר בהכרח כנגד האפשרי רק שתמיד אני נתקל בבלתי) לשבור לך צלע לעשות ממנה את עצמי, הפעם בגירסא משופרת שתתאים מראש לחיים איתך, לרשת לך את העולם (כולה 4מר' מרובע) במצלמות אבטחה, ככה שאוכל להסתכל בך, אוכלת, משתינה, חולמת, ישנה, מחרבנת, מחייכת, בוכה. לשים בריחים כפולים על הדלתות.ועדיין כל הזמן לפחד מהרגע שתתרחקי ממני,שתפני ממני לשניה את המבט.

 

 בימים האלה ,בשנים הללו שבהם אנחנו לא מדברים-שבהם את מענישה אותי ואת עצמך בנעילת לסתות, באשמה צורבת על מה שאת עושה לחיי הנשואים שלך. החוסר שלך הוא כתם כהה שהולך וגדל במרכז שדה הראיה שלי, חור שחור, כריש ריקנות שקורע ממני חתיכות, בא לי לשפשף את העור על קירות וענפים כדי להפטר מהצרחה שלו-געי בי

אתה מתחנן בפני המוח שלך, לך למקום אחר,הרואין אלכוהול-העיקר להפסיק לחכות

 

 

 אני זקוקה לך כמו אוויר שהולך ואוזל לי. אני מכורה לך, כולי מבקשת אותך. אני מתחננת- תתעשת. האהבה שלך קשה, הנשיקות שלך מרות, החיבוק שלך חונק אך הרעב לך לא יודע שובע. התכווצתי והצטמצמתי לכדי אהבתי כלפיך, נפשי קשורה בשלך, האם שלך בשלי?. אולי יכאב פחות אם אתגלגל על הבטן, אולי אם אעמוד על הראש.

אני זקוקה לך כמו מנתח ולא כמו קצב, ירדתי לתחתית, תזרוק לי חבל. תזמין את המעלית. תניף אותי באוויר. אני רוצה אני רוצה אני רוצה. אם תלך אמות וגם אם לא, אתה כמו טיפול תרופתי, אתה כמו אלכוהול. אתה כמו טיפול תרופתי שמחליק בגרון יחד עם אלכוהול. אתה עולם הדימויים שלי, אתה סימני הפיסוק שלי,,, אתה נוכח בכל בדל מחשבה, אתה הסיבה שאני כאן והסיבה שאינני.

אני מתפזרת, אתה כאן? אתה שם? אני מצטערת שהובלתי אותך בדרך הזו, שוב הביתה

 
 
 
 
 
 

חוסר דיוק, הוא אומר, זה מה שמעצבן בך. את מפוזרת, מתפזרת ואין לך שום קווי מתאר. את נמרחת בקצוות ולא ברור איפה את נגמרת וכל זה מתחיל. ומה שאת רוצה, חושבת, מרגישה.צריכה, מאמינה- זה בלאגן גדול, אי אפשר להבין ממך כלום. את לא מדוייקת וזה מרגיז נורא, הפסקתי להקשיב לך, שלא נדבר על לקרוא אותך- זה חסר משמעות ועכשיו את תגידי שאת מתנצלת על מה שאת ושתשתדלי להיות אחרת עבורי. את תרדי על הברכיים, תנשקי לי את הרגלים, תיצמדי ותגידי שאת אוהבת (כל כך כל כך אוהבת) אך התחושה שמשהו לא במקום לא תרפה! התחושה שאת בעוד התקף אמוציונלי של אי דיוקים. אני אציץ מעבר לכתף שלך, אני אסובב אותך ואכופף אותך, אני אבחן נקבובית נקבובית על פני העור שלך בזכוכית מגדלת ואחפש רמזים בשורשי השיערות. אני אגרום לך לבכות, הדמעות שלך מתקתקות ואני רואה ניצוץ שקרי בעינים, מתחת לחספוס שיוצרות השכבות המונחות אחת על השניה בחוסר התאמה. אני אתפוס לך בשיער ואטיח את הראש שלך בריצפה עד שמשהו בחדר הזה ירגיש נכון, את תשבי שם לא ברורה ולא מובנת גם אחרי שארק לך על הפרצוף ואספר לך שמאסתי בך, עם אותו מבט חלול ואותו פיגור מעושה. את איומה והגינונים שלך חולים וכן זה עושה אותך פחות שיפחה. שיפחה? סליחה? את? חרא של שיפחה, חסרת תועלת, תתחילי לדייק. ולא סתם אני דוחף לך את הקוניאק המגעיל לגרון עד שאת מקיאה את כל הפרטים הקטנים תוך כדי זיון, אני עושה זאת כדי לקחת אותם אחד אחד ולמרוח לך על הפרצוף לקדש את הגועל נפש שהוא את ולעשות לך ילדים. לא סתם, לא סתם אני איתך, מי יהיה אם לא אני? לא סתם. יש לשים דברים במקומם, לסדר אותך לפי גוונים, לקטלג לפי נושאים. אני כאן כדי לשבור לך את העצמות ולפתוח לך את הראש, אני כאן כדי להסביר לך לאט ל א ט כדי שתלמדי, תלמדי כבר לסדר את הבגדים בארון, תלמדי לערוך שולחן. תגדלי, תחכימי, תדייקי. ואולי כן ואולי לא אבל מחר בכל זאת אקנה לך פרח ועגילים ויומן לכבוד השנה החדשה כדי שתוכלי לארגן את המציאות שלך לפי לוח השנה וגם חבילה קטנה של מדבקות בצורות שונות ואת תבזבזי את כולן על העמוד שהוא יום ההולדת שלי כאילו את מנסה לפצות על כל אותם דברים שאת לא מצליחה לדעת עד הסוף. אני אשאל מי את ועדין לא תהיה לך תשובה, ומה את רוצה? ותמשכי כתפיים. אני אתנחם בלשונך הדבוקה אל  החיך או בטיפשות הנלעגת. אתנחם, כי הבית שקט יותר, והדממה נעימה יותר לאוזן ואני מסוגל לאהוב אותך קצת יותר כשאת מוותרת על המרדף אחרי תשובות לשאלות שהן עצמן נגועות בחוסר דיוק שאי אפשר לנסח ואי אפשר לשרטט ממנו מפה אל המציאות 

 
 אני שונאת אותך. שונאת כשאתה עושה לי טוב. המוח התנוון וגם הגוף. ביום שבו לקחתי את הפינה שהצעת לי הפסקתי להילחם על המקום שלי בעולם. בפעם הראשונה שאהבתי אותך הקאתי ממחסני ההשראה עד שאזלה. לא נשאר ממני כלום, אתה רואה אותי? נרקבת מתחת למיטה ומאזינה לפעימות הבית. זה לא מה שרציתי אבל זה מה שנשאר, זה לא מה שרציתי, אבל זה מה שנשאר  ואתה מתעקש להמשיך לחבק שאריות. הליטוף שלך חורך לי את העור, הסטירה ממך היא הדרך היחידה לדעת שמשהו בחלל הזה מסוגל להקפיץ לי את הלב. תפסיק לטפטף רעל מתקתק ודי לאהוב. תשתה ותשתגע עד שהדם ישפריץ על הקירות. אני אוהבת כשאתה רועד מכעס, אני אוהבת כשאתה לא מסוגל לראות שאני עומדת על הרגליים.
 

הטעות הראשונה שלי בתור מתה היא שניסיתי לחיות

טעות של מתחילים.

של אישה מטורפת שהלבה בוערת בתוכה והיא עולה ויורדת 31 קומות כדי למצוא לוקיישן לכאב ולשקט

בחום,באמצע יום עבודה .

עולה ויורדת.רצה כמו שלא רצה מכיתה ד.מחפשת

מסתכלת על עצמה במצלמות האבטחה ומבינה את רשימת הפסיכיאטרים ששוכבת אצלה בתיק.

אם היית מבקש ,הייתי מציירת לך את מפת הארץ עפ"י גודלי השירותים הציבוריים בכל בניין ועיר.

עכשיו
תכנסי לחדר.

התפשטי,קפלי בגדים והניחי על הכסא בכניסה,קרוב לדלת,הכי קרוב שתוכלי
קחי את המטאטא,זה שכפות הרגליים שלך חלמו בלילה

נקי.טוב טוב תנקי.

הניגוד בין ניקיון הרצפה לטינופת שאת, חשוב.הכי חשוב.

שכבי על הרצפה ,אין טעם לנסות לצנן את הלבה,אין טעם לצפות 
אני בטח שלא אכה אותך

אני אצבע אותך בצבעים פסטליים,אכתוב את שמי על קוי הורידים הכחולים,
אפזר פרחי וינקה לבנים סביב ראשך ואלטף את שיערך ששואף מדי יום להגזר בברוטאליות

הכל אעשה

 הכל כדי שתוכלי להרדם מתוך יאוש.


 

 

 בלתי אפשרי למצוא טיפה של נחמה

כולם רקובים עד העצם, ושפת הים רומנטית כמו הרצפה המלוכלכת מול האסלה.

מאמצת לחיכי את כהות החושים, מגלה את הראש מגבולות החזה והחזה מכריז מלחמה על הישבן.

 משלבת ידיים כדי לתפוס כמה שפחות שטח, אוכלת בפה סגור, לא בוכה ולא ישנה.

שמה זוג עגילים ומנענעת את הראש כדי לשמוע את הרשרוש. מהרהרת לעיתים קרובות על העבר.

 

 

 

 
 

 את הצולע עשיתי בארווה

חלק ממסלול ההליכה שלו ,הבית השני שלי.

רטוב ,חרא של סוסים, בוץ ואני כרגיל,משועממת

אין הרבה הבדל ביני לבין אישתו שמכינה עכשיו ארוחת ערב לילדים

הפרש של 6 שנים ,זה הכל.אותי עוד אפשר להריח.

יומיים אחריי זה ,הבן שלו כבר רתם אותי לאוכף

הצולע עבר,ראה,הגביר את קצב ההליכה עד כדי התעלפות

חורף.

 
 
israeli art
   

 אתמול התמלא הרחוב בריח של אצטון

ואני הרגשתי איך אני אוהבת את שניכם

ואני הרגשתי איך אני אוהבת את שניכם

ואותך שמנסה להרוג אותי על בסיס שעתי

שניכם מפשיטים אותי ורואים אותי כמו שאני

רק להפך

אחד קורא את העטיפה

שני משפשף בכוח מיץ לימון על האותיות

שניכם מדייקים ומייתרים אותי .

שלושתנו אחד שהם נפרד,זרים לחלוטין בדימיון הרב שיש ביננו

אני לא אמשך לאף אחד מכם ,כיוון שאתם עומדים מולי ומחזיקים מראות.

אני אשתדל לאהוב אתכם יותר כדי לאהוב אותי פחות.

 

 

 

 

 
 

את מדליקה ג'ויט בג'וינט, אנחנו משחקים משחקי רעב, חונים ארבעים שנה לפני דלתות סגורות ויודעים שהפעם אין חנינה, את מקלפת עור

מכפות הרגליים שלך,  משאירה טביעות אדומות בכל מקום, למרות שאני מנסה להמנע, אני לא מצליח לא ללכת בהן 

בעיקבותיך,ימי גיהנום ,רגעים של אושר,זה שווה את זה -תגידי?
 

 

 

 

"תצבע את הנורה שלך וורוד -וכל האנשים יראו לך יפים"

 אני חושב  על הזאב שמכרסם לעצמו את הרגל כשנתפסה במלכודת כדי

לברוח, מה זו רגל לעומת החופש

אבל אף אחד לא סיפר לך -איך למחרת - שוב הוא חוזר, מדדה על מה שנשאר לו, לחפש לעצמו עוד מלכודת ,להתפס בה

לכרסם עוד רגל. מה אני עושה כשנגמרות לי הגפיים?

 

 

 

 
 

 אני רוצה שתרגיש את רעש האדמה שלי

שתחרך כמו לוח טקטוני המבקש לעצמו נדידת יבשות

שתישרף מתוך אובססיה,

שתשמין מיגון.

גזור את שארית חייך,הדבק כנפי פרפרים ,צור אסמבלאז' בדמותי

ואל תרדם לעולם

  .
 
שהוא אומר שאני יכולה יותר אני נלחצת,
הציפיות מבריחות אותי אל חיק המפלצות שאני מגדלת מתחת למיטה, נטילת האחריות חופרת לי בראש.


אני לא יודעת לחיות, לא כמו כולם בכל אופן, איפשהו בין לבין נדחקתי לדפנות, כמעט ונחנקת מצפיפות. כמויות הרחמים העצמיים שאני מייצרת גדלות בכל רגע. להצהיר שהלכתי לאיבוד נשמע נורא בנאלי, ובכל זאת אני מרגישה בעיר זרה.


בסופו של דבר אני אמצא את עצמי מדממת בחדר המדרגות, כדי לא ללכלך את השטיח.
 

 מעולם לא הייתי עקבית אבל לאחרונה יותר מהרגיל קשה לי ללכת בקו ישר. יכולת הכתיבה שלי קרסה תחת עומס המחשבות (לא לגלוש לא לגלוש לא לגלוש). אני לא בטוחה אם הגיע הזמן לצחוק או לבכות (והאם אלו הם חיים?), וגם אם בא לי לדפוק את הראש בקיר אני אאבד את המומנט עד שאקום מהכיסא.

כל מה שאני רוצה זה לשקוע בדיכאון בלי שתקפוץ לי בדיחה לראש

 
 

 מחקי את החיוך הזה מהפרצוף שלך. תשכבי על הריצפה (על הריצפה? כן על הריצפה) ואל תדברי. מבט עצוב, תני לי מבט עצוב. כבד לך בחזה ואת עוד רגע 

מתמוטטת. בלי דמעות, אני אמרתי לך לבכות? אין לך חופש אומנותי. מההתחלה- ריצפה, מבט. כן, יופי. בתזונה

 


 

 
 

 

צלקת טובה 
צלמו של אדם היא מחשבתו; מחשבה היא היכולת לבחון חלופות ולהכריע ביניהן. כתבתה של נטע אחיטוב על ברית המילה חשובה ומרתקת, אבל חשיבה אין בה, משום שהיא מציגה עמדה אחת - אין בה ולו פעם אחת הצגת העמדה הנגדית. 
ערן שדה הבין ש"הוא לא מסוגל לעולל את זה לבן שלו". במושג "לעולל" כלולה ההנחה ש"זה" הוא רע. הכשל הוא הנחת המבוקש: אני למשל חושב שכשמלתי את בניי עשיתי להם משהו טוב. בסקר שנערך על ידי פורטל ההורות הישראלית נמצאו שני אחוזים שלא מלו את בניהם מתוך התנגדות לפגיעה בשלמות הגוף. יש כאן הנחה ששלמות היא ערך חיובי. אני חושב ששלמות היא ערך שלילי ומסוכן - להיבריס של האדם ולטוטליטאריות. כמה טוב עשה לי אבי שעיצב אותי כגוף לא שלם, הוא הקנה לי את ההכרה בחלקיותי, בגבולותי. 
באותו סקר נמצאו יותר מאחוז אחד של הורים שנמנעו מהמילה משום שזאת פעולה המכאיבה לתינוק. ההנחה המקופלת כאן היא שלהכאיב לילד זה רע. אני בא מעולם שבו "חושך שבטו - שונא בנו". הכאב הוא חלק מביטויי האהבה. ילד שהוריו לא הכאיבו לו, יהיה ילד שאיננו יודע גבולות. 
ד"ר חנוך בן ימי פרסם מאמר ששמו "קורבן הברית". "קורבן" בישראל היא מילה עם קונוטציות שליליות. "קורבנות השואה" הם האחרים שהלכו כצאן לטבח, בניגוד לנו, הישראלים, שלעולם לא נהיה קורבנות. אבל ביהדות "קורבן" בא מלשון קרבה. אני הקרבתי את בני בברית המילה מתוך אהבת אלוהים, ומתוך אהבת הבן. וכך כתוב בספר הזוהר (חלק א' צ"ג ע"א): "אשריהם ישראל שעושים קורבן ברצון לקדוש ברוך הוא, שמקריבים בניהם לשמונה ימים לקורבן". 
טיעון נוסף נגד המילה הוא שאין ממנה דרך חזרה. בעיני, זה הטיעון המרכזי בעד המילה. ההורות שלי באה לידי ביטוי בכך שאני נותן לבני זהות קבועה, ברורה, בהירה ובלתי הפיכה. אם הוא ירצה למרוד בעתיד הוא יצטרך להתאמץ, וגם אז הוא לא ימחק את הזהות שבה מרד. לדעתי, זאת מתנת זהות גדולה. 
האם להמיר מוהל ברופא? לא. רופא יכול לבצע את המעשה המוחצן, הוא לא יכול להביא את משקעי הרוח, הפיוט והסוד שמביא עמו המוהל. האם להרדים את הילד? לא. ד"ר שינהר אומר: "כשאנשים מתלבטים לגבי הרדמה אני אומר להם שיעשו לבן שלהם מילה ללא הרדמה רק אם הם בעצמם יסכימו שאעקור להם שן ללא הרדמה". ובכן, אני מאשר את החלטתו של אבי שמל אותי ללא ההרדמה. מכוח הסכמה זו יש לי את הזכות המוסרית למול את בני ללא הרדמה. 
למה אני עושה לו את זה? עיינו בספרו של גדעון עפרת "דרידה היהודי"; המילה היא פצע היוצר זהות. בכך שאני פוצע את בני בפצע היהודי, אני מעניק לו זהות. איילת, שיחד עם בן זוגה, אהרון, בחרו לא למול את בנם, אומרת: "התחושה המרכזית שלי היתה שאני מעניקה לילד את האפשרות להחליט בעצמו. זה הגוף שלו ולא רציתי לעשות לו דברים בגוף שהוא לא יוכל להחזיר לאחור". 
איילת, למילה "מילה" יש שתי הוראות: ברית מילה, ומילה שבשפה. כשאת מדברת עם הבן שלך את מעניקה לו שפת אם. זה מעשה אלים שכן את מחליטה בשבילו מה תהיה שפת אמו. אבל בכך את מעניקה לו זהות, וזה מעשה עילאי של אהבה. שדה, שהוא נימול, אומר בכאב: "ההורים שלי גרמו לי לצלקת על איבר המין". צלקת היא דבר חשוב. צלקת יוצרת זהות. בזכות הצלקת זיהתה הזקנה את אודיסאוס, וכך הוא שב הביתה. יש הרבה טיעונים נגד המילה, יש גם טיעונים נגד. אני הכרעתי בעד. 
ד"ר משה מאיר 
עמית מחקר במכון הרטמן

 

 

 top