בסופי שבוע ורק אז אני מסוגלת לצפות בציפורני הכסוסות ובשריטות שהגלידו מזמן על העור רק אז רק אז
משהו נשבר, בין שישי לשבת, פותחת וסוגרת ספר אבל כבר לא מזילה דמעה כבר לא צוחקת בקול כבר לא כבר לא כבר לא
מסתתרת מתחת לגשר ומחכה שמישהו ימצא כבר לא מוטרדת כבר לא נחשקת כבר לא נעלמת לימים שלמים כבר לא כבר לא כבר לא
מתלהבת מראש שמסתחרר כבר לא מעריכה טירוף כבר לא מעלה אודם בלחיים ומגמגמת מבושה כבר לא שותקת אחוזת אימה כבר לא.
בסופי שבוע אני מכירה כבר הכל. מתהפכת במיטה מחפשת מחשבה שעוד לא חלפה מחפשת אדם שעוד לא אהבתי מחפשת מקום שבו מעולם לא אבדתי מחפשת מחפשת מחפשת רק אז ובראשון כבר לא.
 


לפעמים תוך כדי שיחות אני מעבדת את כל המידע שזרקתי הצידה במסעות ההרהורים שלי.
מוזר שאני מופתעת בכל פעם מחדש כאשר אני צריכה להגן על מי שאני ושוב מוצאת את עצמי משתאה אל מול גודל ההדחקה.

אני דפוקה.
זה התירוץ הכי טוב שלי.
אין לי אחר.

נכנסת למערה שלי ומתכרבלת בתנוחה עוברית.הגיע הזמן לבד.

(טקסט עברית חדש)

 

שהוא אומר שאני יכולה יותר אני נלחצת,
הציפיות מבריחות אותי אל חיק המפלצות שאני מגדלת מתחת למיטה, נטילת האחריות חופרת לי בראש.

אני לא יודעת לחיות, לא כמו כולם בכל אופן, איפשהו בין לבין נדחקתי לדפנות, כמעט ונחנקת מצפיפות. כמויות הרחמים העצמיים שאני מייצרת גדלות בכל רגע. להצהיר שהלכתי לאיבוד נשמע נורא בנאלי, ובכל זאת אני מרגישה בעיר זרה.

בסופו של דבר אני אמצא את עצמי מדממת בחדר המדרגות, כדי לא ללכלך את השטיח.

 

 

חופרת.
מתחת לפני השטח ישנם הרבה מאוד זרעים שסירבו להתפתח ויכלו למצוא מקום במערכת העיכול של הציפורים.

אני כבר לא משקרת, אבל עדין לא אומרת אמת.
מניחה יד על המקלדת האילמת שעדין מסרבת לשתף פעולה,
לא מעזה לחלום על שימוש במיתרי הקול.

אני דממה, שקט, כלום.

 

 
טוב והרע יצאו למלחמת חורמה אצלי בראש, הדיכוטומיה החריבה כל חלקה טובה. הדחף האימפולסיבי להרוס צועד על גופתה המרוטשת של ההתבגרות, תחושת ההקלה מתפשטת רק לאחר הרס שיטטי, ואז יש גם נצח להתאבל על לכתו של הסיכוי לטוב.
הייתי רוצה לומר שאני מנסה להכניע את הרע, אבל רצון לא נחשב לניסיון. העצלנות באחוזתו המבוצרת היטב של הרצון שלי הופך את דמותי לטראגית במיוחד, מכל בחינה שהיא אני הכישלון החרוץ ביותר שנראה באיזור מזה שנים, ההרס העצמי שלי כלל לא נתקל בקשיים, אפילו התנינים בתעלה נמצאים כאן במסגרת מגננה סופר-רציונלית בלבד, ידי עדין מסוגלות לכל.
כל חורבן קטן או גדול מתווסף לתחתיתה של רשימה ארוכה של דברים שהייתי נותנת הכל כדי לתקן, ובגללם מגיע לי לההרס, התרגלתי לחוש שאני לא שווה דבר, לא הייתי רוצה שתרגישו אחרת.

אני אאמין בכל בכדי שתהיה לי סיבה נוספת לסלוד מעצמי.
 

שוב מנתחת את עצמי, פשוטו כמשמעו, מנסה להיכנס מתחת לעור, לבדוק עד כמה יעילות המערכות שלי, כמה עמוק אני יכולה להגיע (לא מספיק).

המציאות מעודדת אותי להכריז על תחילתה של הפרטה עצמית והשברים שלי יועלו למכירה בפיצוציה הקרובה, אם חשבתם על רכישה זולה, רקובה וחסרת משמעות- זה המקום להודות לי על הדיווח (אני אראה נחמד על יד העציץ הפרטי שלכם, נמאס לי להיות רכוש הכלל).

דימויים פשוטים מרגשים אותי רק כשאני טובעת (רואים?).

אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים. אני לא מסוגלת לקשר בין משפטים.

מעניין לאן נעלמה יכולת הניסוח שלי (או לפחות זאת שחשבתי שהיתה לי).

מעניין לאן נעלמו החברים שלי (או לפחות אלו שחשבתי שהיו לי).

מעניין מתי בדיוק, איפה ואיך נדבקה אלי הדמות המלודרמטית הזאת ולמה היא מסרבת להרפות (בבקשה תלכי).

איך, לעזאזל איך, הצלחתם לנפץ את מה שמנופץ מראש?
אני רוצה להיות כלבה סוציומטית שיורקת אש.
זהו.
 

מעולם לא הייתי עקבית אבל לאחרונה יותר מהרגיל קשה לי ללכת בקו ישר. יכולת הכתיבה שלי קרסה תחת עומס המחשבות (לא לגלוש לא לגלוש לא לגלוש). אני לא בטוחה אם הגיע הזמן לצחוק או לבכות (והאם אלו הם חיים?), וגם אם בא לי לדפוק את הראש בקיר אני אאבד את המומנט עד שאקום מהכיסא.

כל מה שאני רוצה זה לשקוע בדיכאון בלי שתקפוץ לי בדיחה לראש
 

בלתי אפשרי למצוא טיפה של נחמה.

כולם רקובים עד העצם, ושפת הים רומנטית כמו הריצפה המלוכלכת מול האסלה.
מאמצת לחיקי את כהות החושים, מגלה את הראש מגבולות החזה ווהחזה מכריז מלחמה על הישבן. משלבת ידים כדי לתפוס כמה שפחות שטח, אוכלת בפה סגור, לא בוכה ולא ישנה. שמה זוג עגילים ומנענעת את הראש כדי לשמוע את הרשרוש. מהרהרת לעיתים קרובות על העבר.
 israeli art

אני שולחת יד ומלטפת את הכלבה, הוא מנהל מונולוג עצמאי על אינטימיות וחיות אחרות, איפשהו קראתי פעם שאסור לסמוך על מי שמזלזל בעצמו, "הוא בטח מזלזל בך יותר".
הראש נמצא במקום אחר אבל אני מהנהנת, משחקת באסוציאציות וזורקת תגובות אקראיות לאוויר על כל סגירת תהיות מצידו. באמת שאני אוהבת רק שאין לי הרבה מה להגיד, יכולת הניסוח הקלוקלת שלי כבר מזמן התייאשה מלהשתפר וכרגע אני עסוקה בלערוך משא ומתן עם חמשת הפוסטים האחרונים.
רוב האנשים עושים לי רע. מצטערת
 

על הסלע בצל האורן
בראש ההר קרוב-רחוק מהאדמה
רגלי מתנדנדות הלוך ושוב
הראש ריק והלב פועם בחוזקה
נמלים קטנות מטפסות במעלי רגלי
ואני פורשת ידי לצדדים

כבר השלמתי עם יותר מזה.

 

אני שונאת אותך. שונאת כשאתה עושה לי טוב. המוח התנוון וגם הגוף. ביום שבו לקחתי את הפינה שהצעת לי הפסקתי להילחם על המקום שלי בעולם. בפעם הראשונה שאהבתי אותך הקאתי ממחסני ההשראה עד שאזלה. לא נשאר ממני כלום, אתה רואה אותי? נרקבת מתחת למיטה ומאזינה לפעימות הבית. זה לא מה שרציתי אבל זה מה שנשאר, זה לא מה שבחרת ואתה מתעקש להמשיך לחבק שאריות. הליטוף שלך חורך לי את העור, הסטירה ממך היא הדרך היחידה לדעת שמשהו בחלל הזה מסוגל להקפיץ לי את הלב. תפסיק לטפטף רעל מתקתק ודי לאהוב. תשתה ותשתגע עד שהדם ישפריץ על הקירות. אני אוהבת כשאתה רועד מכעס, אני אוהבת כשאתה לא מסוגל לראות שאני עומדת על הרגלים.
 israeli art

אני אוספת חול בשתי ידי, מניפה אותם מעלה ומרפה.

שיערי מתמלא בגרגרים קטנים וכך גם פני, החספוס בתוך פי מזכיר לי קיץ אמיתי ולא זיוף חם ולח כמו זה. הלוואי והייתי טמונה עמוק מתחת לערימת בדלי הסיגריות וקליפות האבטיח, הלוואי ולא הייתי.

בצעדים קטנים ומהירים אני חותכת את הרחובות, העור מגרד והבטן מתהפכת. אני צריכה אוויר אוויר אוויר אבל אין בנמצא.

יושבת ברגלים שלובות על הריצפה מול המקלחת, המים זורמים ואני מתחמקת מהטיפות. רק לא להירטב רק לא. מכסה את פני בשתי ידיים, הטיפות ניתזות לכל עבר. הלחיים נותרות יבשות, גם מדמעות.

 

מזמזמת שיר ילדים, כמו אז גם היום אינני יודעת להסביר במילים, כמו אז גם היום מנסה להימלט ולתפוס בו זמנית. כמו אז גם היום, עול.

 

אני רוצה שתתאהב. שהיא תהיה יפה כמו חלום ושיערה יתנפנף ברוח כמו מתוך מגזין. אני רוצה שהעור שלה יהיה רך ונעים, אני צריכה שהחיבוק שלך יוכל להכיל אותה והיא תקבל אותו כפשוטו ולא באסירות תודה כמו שאני.

אני מקווה שתעמדו על החוף, תאחזו ידיים. אני אשמח אם תנשק אותה בקלילות על שפתיה ולא על המצח בפטרוניות כמו שאותי. לא כמו איתי.

אני רוצה שזה יהיה קל ופשוט ויפה, שצמרמורת נעימה תתפשט לך בגוף. אני רוצה שתתאהב, שהיא תהיה מקסימה וחכמה וכל מה שאני לא, שתוכלו להתגלגל על הדשא ולצחוק, שתדעו להביט זה לזו בעינים בלי לנעוץ סכינים. שתרגיש בבית, שתרגיש בטוח.

אני אהנה לדעת שתקריאו זה לזו שירים, או להאזין מהצד כשתנגן לה על הפסנתר והיא תחבק אותך מאחור. אני רוצה שתתאהב, שהעולם שלך יוצף במליון קרני שמש, שלא תיאלץ לחפש מתחת לעור.

תבחר אותה סקסית ועדינה, היא תצחק מהבדיחות שלך ולא פחות חשוב אתה משלה, כשתיפגשו תהיה שקיעה יפה, כמו בסרטים, ואתה תלחש לה מילים טובות שאינן משתמעות לשתי פנים.

אני רוצה שתתאהב ואני אהיה אחוזת אימה, שלא אדע אם תלך לי ומתי. אני אמשיך לחפש את השיגעון שלך ויהיה יותר קשה למצוא ואתה תחייך אלי כמו שלא חייכת כבר שנים. אני אבכה כמו שלא בכיתי מעולם. לא ישאר דבר בשבילי.

 
כמו פאזל של אלף חלקים החיים מפוזרים על הריצפה ואני מביטה בהם בבהלה. עדין אין מסגרת ואני לא רואה קצוות. אני רוצה לקפוץ ולהתפרע, לשפוך עליהם דלי של מים להתפלש ולהעיף אותם מתחת לרהיטים. אני רוצה לאבד ולהתחרט על זה. אני רוצה לבכות על זה. אני רוצה להתאבל על זה. אני רוצה להיזכר בזה ולהתפתל
 israeli sculpture

ארבע לפנות בוקר לא נרדמת. ים של כאב גוהר מעלי כאחוז אמוק (עמוק). גליו מתנפצים על עורי וכלי הדיג וננעצים בבשרי, בחסות הסערה משתרבבת אשליה של נשימה, בתגובה תזוזה פראית מלווה אותי אל המעמקים ומנגינת ריאותיי מצטרפת אל הסימפוניה קורעת הלב (כך נכתב בביקורות לא ידעתי לחוש זאת) העשויה בחוסר מיומנות של מי שאיננה יודעת כיצד אך אילתוריה מניחים את הדעת.

תחושת עירפול ההכרה ונעיצת הסכינים לא טובה לי אך טובעת בי. קילומטרים רבים מפרידים ביני ובין סירת ההצלה התמשה אותי לסיפונה רגע לפני שיעלה הבוקר או שמה היתה זו צוללת מלחמה רוסית כבר לא ראיתי דבר מלבד הכוכבים ויופיים המהטל בי. ארבע לפנות בוקר לא נרדמת ואתה לא כאן וגם לו היית אני אינני הייתי משום שהייתי שם רוקמת משפטים ללחוש לך וקריאות העזרה נטפלות אליהם כצמח מטפס

 israeli sculpture
אנחנו מסתובבים סביב עצמינו ולכל אחד מאיתנו יש תפקיד כמו בתרגיל רעידת אדמה, אתה מנופף לי עם הספוטלייט ואני זוחלת אליך מבין ההריסות (הן כאן מאז ומעולם). אנחנו בתוך עצמינו וביננו לבינינו על אף המסדרונות הממולכדים. כבר שנים איש לא חצה את הגבולות. שער הבית נעול והצריח מאויש או בנאמנות או באשמה או בפחד (יש החלפת משמרת פעמים ביום) לעיתים קרובות אני מתכננת בריחה ישירות אל הצינוק. אתה מגן עלי מפני האנושות ומי יגן עלי מפניך? למדתי לנהל דו שיח עם מקקים ושאר אורחים בלתי צפויים אך זה לא עניינם. אתה יודע שאמשיך לטרפד את משלחות החילוץ, אני אוהבת אותך עד אין קץ
 

אני זקוקה לך כמו אוויר שהולך ואוזל לי. אני מכורה לך, כולי מבקשת אותך. אני מתחננת- תתעשת. האהבה שלך קשה, הנשיקות שלך מרות, החיבוק שלך חונק אך הרעב לך לא יודע שובע. התכווצתי והצטמצמתי לכדי אהבתי כלפיך, נפשי קשורה בשלך, האם שלך בשלי?. אולי יכאב פחות אם אתגלגל על הבטן, אולי אם אעמוד על הראש.

אני זקוקה לך כמו מנתח ולא כמו קצב, ירדתי לתחתית, תזרוק לי חבל. תזמין את המעלית. תניף אותי באוויר. אני רוצה אני רוצה אני רוצה. אם תלך אמות וגם אם לא, אתה כמו טיפול תרופתי, אתה כמו אלכוהול. אתה כמו טיפול תרופתי שמחליק בגרון יחד עם אלכוהול. אתה עולם הדימויים שלי, אתה סימני הפיסוק שלי,,, אתה נוכח בכל בדל מחשבה, אתה הסיבה שאני כאן והסיבה שאינני.

אני מתפזרת, אתה כאן? אתה שם? אני מצטערת שהובלתי אותך בדרך הזו, שוב הביתה

 
מצאתי דרך לגרום לצלקות להופיע מאילהן, הדם מתפרץ מתוך הגוף בכוח המחשבה. אתה מבין או לא מבין אך נגמרו לי הכוחות להילחם בך, אני רוצה לאבד אותך באפלה. לך לך לך, אני מקובעת למקום ואין לי לאן ללכת אז לך. ואם לא תלך אז תשנא ואם לא תשנא אז תכעס ואם לא תכעס אז לפחות אל תאהב. אל תראה אותי, אני אוויר. אני ריצפה, אני קירות, אני מנורה עירומה ללא גוף תאורה. אל תתקן אותי, אל תשים במקום, אני בלאגן, אני ערימה של שום דבר על השטיח. לך לך לך. אני מגלגלת את עצמי פנימה כמו קיפוד אך אין לי קוצים רק תחינה וקול שבור ומועקה, אין מה לראות כאן אז לך.
עיניים חצי פקוחות והעייפות מתפשטת מהלב החוצה. הוא נוגע בי לעיתים ברכות לעיתים תחת שיגעון והתחושה אותה תחושה של ניתוק תמידי של נמנום שנמשך מעבר למצופה ומורה לי לדלג על ארוחת הצהרים. הימים חמים ואני נצמדת לקירות על מנת להצטנן, הראש צונח על הריצפה וכבר שכחתי אם אתמול היה או לא היה ומה היה ומדוע. צמרמורת עדינה מטפסת מתחתית עמוד השדרה כמו מתוך חלום מתוק אני מתהפכת כמי שמנסה לגנוב עוד דקת שינה בזמן שאני מדיחה את הכלים. הצבעים תוקפים בכל הכוח ומשתלבים זה בזה ובזה ובזה ורחישת הגלים התמידית וכאב הלב. והרוח. והרהיטים צועדים אלי ומדברים אלי ומתעקשים לחוות דעתם. ומי יודע כמה חודשים ללא שינה הגונה עברו ומי יודע מה מלמלתי מתוך הערפל ולאן הלכתי כשהראש נפל לתרדמת והגוף המשיך לפעול על אוטומט.

אני סובל ממך כפי שאת אך לא הייתי סובל אותך אחרת. יש משמעות לסדר המילים, את כותבת הפוך, את הולכת לי במקום לבוא. אני אוהב לפגוע בך כי את לא מפסיקה להיפגע. הנה לך מתנה, בהעדרי תטפסי על הקירות. בכל פעם שאת שוטפת את הבית את מרוויחה את הזכות לזחול על הריצפה. תסתכלי לי בעינים ואל תסיתי מבט, בעצם אינני יכול. אל תסתתרי בארון את מבלגנת לי את הבגדים. אני אקשור אותך אלי בחיבוק. אל תעצמי עיניים כשאני בסביבה, זה מפתה לחפור סביבך בורות. שלא ידברו אליך, שלא יצפו בך, שלא ידעו על קיומך. את דפוקה יותר. אם אפתח את השער תברחי? תני לי לאהוב אותך ולשלם את המחיר. לכי להורים שלך ותחזרי ביום א' עם אישור מפסיכולוג. אם תאפירי, תכחילי. שמתי קץ לתוכניות הגיבוי שלך, אינך יכולה להעלם עוד. לפעמים אני חושב שאת עציץ. את הרסנית אני רק משתף פעולה. כשאני רך את יכולה למשש מקרוב ולמצוא את הפירצות. על ארבע, על שש, על עשר, מה זאת אומרת אין לך עשר? למי חילקת הכל?

ככה אוהבים אותי

 

 

 

 

אתה חובט בי ואני נופלת על הריצפה, אני יודעת שהגיע הזמן להעלם. אתה דוחף ודוחק ונועל את הארון. ״עכשיו תבכי עלי״ אתה אומר. אני בוכה. אני בועטת בדלתות שלא תשכח שאני כאן. תשכח בבקשה. לך ואל תחזור בזמן שאחנק וארעב. לך ושכח ואני אכתוב עליך סיפורים. זה היה בוקר נורא, הכי נורא, וזה הזכיר לי נשכחות וזה הזכיר לי אותנו וזה השכיח ממני אותי. היום, אחכה לך.


אני עורמת אחד עוד אחד ועוד אחד, אני חוזרת ועורמת (ועורמת ועורמת). אחד אחד אחד. איזה מן מגדל רעוע כאילו שחיפשתי את הקצה להניח עליו את הראש. יסודות פגומים, לבנים מתנדנדות. איפה אני בכל זה? בטח לא בראש. איפה אני? הכל עוד יתמוטט עלי.

מה אני כבר יודעת על החיים מתוך הבונקר שאני חיה בו? אתם גדולים עלי בכמה מידות. לעולם לא אבין איך להתנהל בינכם, כיצד לפנות אליכם ומה להרגיש כלפיכם. המרחק ביננו בלתי נתפס ובכל זאת אני ממשיכה לצעוד בכיוון ההפוך.

אני יודעת מה אתם חושבים שאני ובכל זאת לא אספר שאתם בעיני בדיוק מה שאני בעינכם. אני עומדת בשקט בקצה החדר בחוסר נוחות ובחוסר ענין, אתם שולחים מדי פעם נציג שיפנה אותי מהדרך בשפתכם המשונה. לשם מה? לא תראו אותי כך או כך וזה בסדר, אני שקופה בכוונה תחילה. חשוב לי לומר לכם שאתם מבלבלים ביישנות עם רגישות וגם את הדממה עם שלווה ונחת רוח.

לפעמים אני חושבת- נוח לי כאן ומנחם. מליוני מחשבות במוח קטן קטן ואני שומרת על פנים חתומות. לפעמים אני שומעת "שלום לך", ממלמת חזרה משהו חסר פשר חושבת- דביל, הוא בטח חושב שאני חמודה.

מה אני כבר יודעת על החיים מתוך הבונקר שאני חיה בו? אתם גדולים עלי בכמה מידות. לעולם לא אבין איך להתנהל בינכם, כיצד לפנות אליכם ומה להרגיש כלפיכם. המרחק ביננו בלתי נתפס ובכל זאת אני ממשיכה לצעוד בכיוון ההפוך.

אני יודעת מה אתם חושבים שאני ובכל זאת לא אספר שאתם בעיני בדיוק מה שאני בעינכם. אני עומדת בשקט בקצה החדר בחוסר נוחות ובחוסר ענין, אתם שולחים מדי פעם נציג שיפנה אותי מהדרך בשפתכם המשונה. לשם מה? לא תראו אותי כך או כך וזה בסדר, אני שקופה בכוונה תחילה. חשוב לי לומר לכם שאתם מבלבלים ביישנות עם רגישות וגם את הדממה עם שלווה ונחת רוח.

לפעמים אני חושבת- נוח לי כאן ומנחם. מליוני מחשבות במוח קטן קטן ואני שומרת על פנים חתומות. לפעמים אני שומעת "שלום לך", ממלמת חזרה משהו חסר פשר 


אני רוצה שתקבור אותי אצלך בגינה. זה לא חשוב אם אתה הרגת אותי או אחר. תשקה את הפרחים בכל בוקר ואני אחלחל מתחת לרצפות. אתה תבכה עלי אך לא תוכל לעשות עבורי דבר. אני רוצה שתקבור אותי אצלך בגינה כמו שקוברים כלב או חתול שאהבת, עם ענף קטן שמבצבץ מהקרקע. מדי פעם תעיף מבט ותיזכר- כאן הנחתי אותה. ואי אפשר להזיז, ואי אפשר להתחרט. אני רוצה שתקבור אותי אצלך בגינה, להביא איתי את הזוועה ולזרוק לך אותה מול הפרצוף. למה? למה? מה אני אשם? ככה. כי אני רוצה. שתקבור אותי אצלך בגינה.

 

אז מה אתה חושב שאתה עושה?

אל תעשה את זה.
אנחנו מטיילים במרכז קניות גדול, היא צוחקת בעגלה ומנופפת ברעשן, שנינו צוחקים בתגובה. אתה מחזיק לי את היד ומנשק אותי על השפתים, שולח יד לסדר את החגורה ומשהו מתגלגל לי בבטן. אני רוצה להגיד לך תראה אותנו, כמה אנחנו דוחים


אני רוצה לכתוב על הלילה ההוא לפני מספר שנים בו כבר מתוך חלום הרגשתי את כף היד שלך לופתת את זרועי ומשאירה חמישה כתמים כחולים קטנים. אני זוכרת את המבט הממוקד ואיך הובלת אותי מחדר השינה לסלון ולחדר המדרגות. אני זוכרת היטב את היציאה מהבנין הישן דרך הגינה המוזנחת, את העיקול הקטן בפינת הרחוב הצדדי. אני זוכרת את החשכה ואני יחפה בתחתונים וגופיה. גם את שני הרכבים בינהם בחרת לעצור במפרצון קטן בין שני מקומות החניה אני זוכרת בדיוק רב, תחת עץ גדול כשהעטלפים צוללים מעלינו צלילה חופשית.
אני זוכרת איך הורדת אותי על הברכים, יחסית בעדינות. את רוכסן המכנסים שלך נפתח ואת האופן בו דחפת את ראשי לכיוון מפשעתך.
אני כמעט מרגישה גם עכשיו את הזין שלך עמוק בגרון שלי וזוכרת איך עצמתי עינים חזק חזק כאילו עדין מתוך שינה.
אני זוכרת שעה קלה בה הברכיים שלי השתפשפו באספלט, זוכרת את קול הצעדים בקרבת מקום בשתי הזדמנויות שונות ואותך אוחז לי בשיער בכל הכוח ומנטב אותי אחורה קדימה אחורה קדימה קדימה קדימה קדימה.
אני זוכרת את החמימות על הפנים ואת קול רכיסת הרוכסן וזוכרת היטב את הצעדים שלך הולכים ומתרחקים ואותי פוקחת עיניים ומביטה בך מבועתת.
אני זוכרת את הנשימה העמוקה ואת הזינוק, את הריצה כל הדרך חזרה מתפללת לא להיתקל באיש ועובר אורח שאוחז בידו קסדת אופנוע מביט בי מופתע.
אני זוכרת את ההקלה בחדר המדרגות, את הנחת הרווחה בדלת הכניסה ואת הבטן מתהפכת במסדרון הקטנטן בין הסלון לחדר השינה,
אני זוכרת שזו היתה עונה חמה ובכל זאת שכבת מתחת לפוך ואת הדממה כשהתגנבתי פנימה והזדחלתי מתחת לשמיכה. אני זוכרת שנישקתי לך את כל הגוף מכפות הרגלים ועד הצוואר עד שהראש שלי הציץ אל מחוץ לשמיכה על יד זה שלך.
אני זוכרת אותי לוחשת, אני שלך
ואותך עונה, אני יודע.

 


ואתה, אתה זוכר?

 לקשור אותי? באמת? מה הטעם כששנינו יודעים שאני מקובעת למקום? לא אזוז, לא אברח. וגם לו רציתי, לאן כבר אלך? הרגלים שלי נטועות עמוק בתוך שני כדי חרס כבדים, הידיים פרושות לצדדים. ולחנוק אותי? האם קיימת פעולה מיותרת מזו? האם לא שמעת את קולי החנוק? לא ראית את המילים מטפסות במעלי הגרון ונתקלות במחסום שגוזל ממני, מכחיל אותי, מערפל את הכרתי? 
אבל לגרום לי לצרוח, לפתוח את הפה, זה אתגר. קדימה תנסה, אני סוגרת אותו חזק חזק, מהדקת את השפתיים זו לזו וחושבת לא לזוז לא לזוז לא לזוז לא להיתפס במילה. כן, לגרום לי לצרוח, צרחה כזאת שתגיע מהבטן תעבור דרך הריאות ותטפס במעלי מייתרי הקול, אחת שתשרוף הכל בדרכה ותפנה מקום לכוויה אחת גדולה, צרחה איומה שתרעיד את הקירות והטיח יחוג מעלינו כמו סופת שלגים. בבקשה, תגרום לי לצרוח כך שלא אדע עוד מי אני, שלא ישאר לי מאחורי מה להסתתר ואולי גם 

ממה. לצרוח לצרוח לצרוח, לצרוח כמו מטורפת, כמו אחת שמתפוררת לאבק. צרחה שתאבן אפילו (ואפילו ואפילו) אותך, ולאחריה תאחוז בידי ולבסוף תנדור בפני שתיקה.


אתה יודע ממה אני מפחדת. ממה אני באמת באמת מפחדת. כמה שזה מבעית, הנשימה נעתקת, והצמרמורת! פחד אלוהים, או פחד מוות תלוי עד כמה אתה מאמין. אתה יודע שזה מפחיד אותי, גיהנום עלי אדמות. אני לא מסוגלת לדבר על זה, בטח שלא לראות את זה או לשמוע על זה. זה נורא נורא מפחיד, אני מדליקה את כל האורות בבית ועדין מפחדת להביט לאחור. אימה, אני רועדת מפחד. מפחיד, פשוט כך. מפחיד כל כך שאי אפשר לקום לשירותים בלילה מהפחד שזה יתפוס אותי בדרך, מפחיד שאי אפשר לצאת מהשמיכה עד שזורחת השמש. וכשזה עובר באיזור צריך להאטם, כן גם מולך- צריך להסתתר. כשזה מגיע, צריך לנשום עמוק ולהחזיק בפנים. צריך הסחות דעת, צריך לחלום על מקום אחר (מעופפת הם קוראים לי). אני לא כאן, זה לא נוגע בי. זה עצר אצלי בבית אבל פספס אותי בכמה דקות, איזה מזל. איזה 

פחד. זאת לא אני. זאת לא אני. באמת. תחזיק חזק.


אחרי שאני מספרת לך על כל אותם דברים שאני בדרך כלל מניידת מפינה לפינה אצלי במוח בעזרת צי של משאיות זבל אני נרגעת לרגע יחד עם המנועים הכבים. הערימה הזאת נמצאת עכשיו אצלך בחדר וגם אני שם לצידה (היי!). הייתי רוצה להגיד שאני משפשפת ידיים ומתחממת או שרה קומביה אבל הטינופת לעולם לא תפסיק 

להיערם. לפעמים אפילו תוך כדי שיחה, לפעמים בעקבות ליטוף, לפעמים אני שומעת מילה טובה ומזקקת עד שזה עושה בחילה.

 אתה מכיר את כל הטריקים שלך, כשאתה מוחזק בידי עצמך. אתה יודע מתי אתה מנסה לברוח ואיפה חפרת מנהרות ובעל מיומנות פנומנלית בבנית מחסומים מתוך הריק. כשאתה שבוי בידיך אתה כלוא מאחורי ערימות של סיפורים שאתה מספר על עצמך ודואג שמא תתפס בשקר, או שאולי מישהו יאמר כי אינך חד הבחנה. אתה שם וזה נורא ואין צורך בדבר על מנת לאחסן אותך, אפילו לא בחלל. לעיתים קרובות אתה תשב על ספסל במרכז העיר אבל תבחר ברחוב צדדי, תתלבש סולידי ותאסוף את שיערך באופן כזה שיחמיא לתווי פניך אך לא יחמיא ייתר על המידה. כן, כך תשב שם וידיך שמוטות בצידי הגוף, הרגלים במנוחה נצחית והראש רוקם תוכניות וגונז. באיזשהו שלב תיכנס לרכב ותיסע רחוב או שנים אבל המחשבה עליך שוכב בבאגאז' לא תרפה. תעצור בצד הדרך, תבדוק אם אתה עוד נושם. בנדיבותך, אתה עדין מאפשר לעצמך 

גישה לחמצן. אתה חטוף, מורחק, נוסע במעגלים

 מחקי את החיוך הזה מהפרצוף שלך. תשכבי על הריצפה (על הריצפה? כן על הריצפה) ואל תדברי. מבט עצוב, תני לי מבט עצוב. כבד לך בחזה ואת עוד רגע 

מתמוטטת. בלי דמעות, אני אמרתי לך לבכות? אין לך חופש אומנותי. מההתחלה- ריצפה, מבט. כן, יופי. בתזונה

 


חוסר דיוק, הוא אומר, זה מה שמעצבן בך. את מפוזרת, מתפזרת ואין לך שום קווי מתאר. את נמרחת בקצוות ולא ברור איפה את נגמרת וכל זה מתחיל. ומה שאת רוצה, חושבת, מרגישה, צריכה, מאמינה- זה בלאגן גדול, אי אפשר להבין ממך כלום. את לא מדוייקת וזה מרגיז נורא, הפסקתי להקשיב לך, שלא נדבר על לקרוא אותך- זה חסר משמעות.

ועכשיו את תגידי שאת מתנצלת על מה שאת ושתשתדלי להיות אחרת עבורי. את תרדי על הברכיים, תנשקי לי את הרגלים, תיצמדי ותגידי שאת אוהבת (כל כך כל כך אוהבת) אך התחושה שמשהו לא במקום לא תרפה! התחושה שאת בעוד התקף אמוציונלי של אי דיוקים. אני אציץ מעבר לכתף שלך, אני אסובב אותך ואכופף אותך, אני אבחן נקבובית נקבובית על פני העור שלך בזכוכית מגדלת ואחפש רמזים בשורשי השיערות. אני אגרום לך לבכות, הדמעות שלך מתקתקות ואני רואה ניצוץ שקרי בעינים, מתחת לחספוס שיוצרות השכבות המונחות אחת על השניה בחוסר התאמה. אני אתפוס לך בשיער ואטיח את הראש שלך בריצפה עד שמשהו בחדר הזה ירגיש נכון, את תשבי שם לא ברורה ולא מובנת גם אחרי שארק לך על הפרצוף ואספר לך שמאסתי בך, עם אותו מבט חלול ואותו פיגור מעושה. את איומה והגינונים שלך חולים.

וכן זה עושה אותך פחות שיפחה. שיפחה? סליחה? את? חרא של שיפחה, חסרת תועלת, תתחילי לדייק. ולא סתם אני דוחף לך את הקוניאק המגעיל לגרון עד שאת מקיאה את כל הפרטים הקטנים תוך כדי זיון, אני עושה זאת כדי לקחת אותם אחד אחד ולמרוח לך על הפרצוף לקדש את הגועל נפש שהוא את ולעשות לך ילדים. לא סתם, לא סתם אני איתך, מי יהיה אם לא אני? לא סתם. יש לשים דברים במקומם, לסדר אותך לפי גוונים, לקטלג לפי נושאים. אני כאן כדי לשבור לך את העצמות ולפתוח לך את הראש, אני כאן כדי להסביר לך לאט ל א ט כדי שתלמדי, תלמדי כבר לסדר את הבגדים בארון, תלמדי לערוך שולחן. תגדלי, תחכימי, תדייקי. ואולי כן ואולי לא אבל מחר בכל זאת אקנה לך פרח ועגילים ויומן לכבוד השנה החדשה כדי שתוכלי לארגן את המציאות שלך לפי לוח השנה וגם חבילה קטנה של מדבקות בצורות שונות ואת תבזבזי את כולן על העמוד שהוא יום ההולדת שלי כאילו את מנסה לפצות על כל אותם דברים שאת לא מצליחה לדעת עד הסוף. אני אשאל מי את ועדין לא תהיה לך תשובה, ומה את רוצה? ותמשכי כתפיים. אני אתנחם בלשונך הדבוקה אל החיך או בטיפשות הנלעגת. אתנחם, כי הבית שקט יותר, והדממה נעימה יותר לאוזן ואני מסוגל לאהוב אותך 

קצת יותר כשאת מוותרת על המרדף אחרי תשובות לשאלות שהן עצמן נגועות בחוסר דיוק שאי אפשר לנסח ואי אפשר לשרטט ממנו מפה אל המציאות.

 
מגיעים לבדסמ ממקום לא טוב, כאלה אנחנו, אני צוחקת ואז נאנחת וחורצת לשון. סוחבים אחרינו רגל פצועה וזכרונות שמגרדים. כשאתה בא אלי יוצא ממני האוויר באחת ואני מתעופפת בחדר, אתה עומד עם מחבט ומטיח אותי כנגד הקיר. זה מתרסק ומתפורר, זה הולך לאיבוד לקול הסירנות. אני תופסת את הראש בידיים. צבעת אותי בטיפקס, מחקת עוד פרק ועכשיו אתה שם ושם ושם מורח אותי במברשת ונועץ מיניטורה שלך על עוד נקודה בבשר. מה שעבר עלינו, שלא נדע. ומה שעובר עלי עכשיו, שריפה. תודה שאתה מכלה אותי, תודה שאתה כאן כמו דיבוק, כמו שיגעון ולא פחות.
 


מה אתה עושה מה אתה עושה. הבית מתפרק, בולען נפער במסדרון, נחיל ארבה מכלה את הריהוט, משהו בשיער שלי לא מסתדר. טיפסתי על הקיר והוא נזל עלי. הוא נמרח עלי, איזה כאב לב. זה כמו דיר חזירים פה. מה אתה עושה מה אתה עושה. תעשה ואל תעשה. תעשה תעשה תעשה.
אמרת לי טיפשה, קחי לך ספר. הוא כבר היה אצלי ביד כשפסקת "את לא יודעת לקרוא" והאותיות צייתו והחלו לטפס אלה על אלה, הרצף איבד משמעות והסיפור שביננו השתלט על כל הסיפורים. והתוכן. אולי עוד תצליח לדחוס פנימה תוכן. לדחוף, בברוטליות. תפטם אותי בתוכן.

ובכל זאת פתחתי אותו ובכיתי פנימה כמו מטורפת וקינחתי את האף בחיבור שבין העמודים, תלשתי את הדפים הסמרטוטיים וחבשתי את הנפיחות. חבורות חבורות, תעשה לי חבורות. 
רוקנתי את המדפים ובניתי מגדל מערימה של רבי-מכר, הושבתי אותך בראש עם גלימה ועם כתר. רקדתי ריקוד טיפשי וקדתי קידה, תודה תודה תודה. מה אתה עושה לימה אתה עושה. שורף לי כבר בלב אז מה אתה עושה. אני לא משתמשת בסימני שאלה אז מה אתה עושה. אני לא אקרא לך משוגע אבל מה אתה עושה. תעשה. 

ע רב ואני מביטה בה. היא דומה לי, משהו בתווי הפנים, בצורת הגוף, בגוון העור. השיער מתולתל ולא חסר צורה כמו שלי אבל זה זניח אל מול החיוך הקטן, השפלת המבט. ביישנית. חמודה, שקטה, אבודה (את זה השלמתי בכוחות עצמי, אם היא הגיעה לכאן היא בהכרח הלכה לאיבוד), יושבת על הספה ומנסה להעלם כשאני עוברת, לשקוע אל תוך החריצים שבין הכריות. אני מביטה בה ואז בך ואז במראה ואז בכולנו מכל הצדדים מלמעלה ומלמטה. מחייכת, רוצה להגיד זה בסדר אני יודעת מאיפה באת ולמה. אני יודעת מה את, כמו שאני, בגלל שהוא. ולך רוצה לומר- איזה מזל שהיא כזאת, זוהי קללת
 
 חזרה לעמוד ראשי